החלטה בתיק ת"א 37726-11-10

בפני בקשת המבקשים/הנתבעים (להלן: "המבקשים") לדחות על הסף את התביעה, בטענה כי התביעה, שעניינה ביטול פסק דין שניתן על דרך הפשרה נוכח פגמים בהסכמה שביסודו, אינה מגלה עילה.

התביעה בתיק זה:

1.         בכתב התביעה עותרת התובעת/המשיבה (להלן: "המשיבה") לביטול פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם), מיום 2/2/10, בת.א 11272/08 בעניין תביעה אזרחית בה התבררו תביעות הדדיות (להלן- "פסק הדין" ו "התביעות ההדדיות", בהתאמה). פסק הדין ניתן על יסוד הסכמת הצדדים למתן פסק דין בפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), ובו הורה בית המשפט על דחיית התביעות ההדדיות.

2.         על פי כתב התביעה עילות הביטול נעוצות בהטעייה, כמשמעה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן- "חוק החוזים"), של המשיבה, כתוצאה מלחץ בלתי הוגן שהופעל עליה באמצעות דברי השופט וקלדניתו, באולם בית המשפט ומחוצה לו, אשר גרמו לה להאמין כי תביעתה לא תידחה, לפחות בחלקה העיקרי, וכי על יסוד כך נתנה הסכמתה לפסיקה על דרך הפשרה.

ההליך הקודם - רקע עובדתי לתביעה זו:

3.         פסק הדין ניתן בתביעות ההדדיות בקשר ליחסי שכירות בנכס לטובת עסק של גן ילדים. שכירות זו נפסקה לאחר מחלוקות בין הצדדים שהביאו לעזיבת הנכס על ידי המשיבה וסיום יחסי השכירות, ולתביעות ההדדיות: תביעת המבקשים שם היתה על הסך של כ- 433,000 ש"ח, בגין חוב המשיבה בעבור השימוש שנעשה על ידה בנכס, לרבות בגין השקעות אשר לטענתם היה על המשיבה להשיב לה מכח הסכם השכירות, ואילו תביעתה הנגדית של המשיבה עמדה על סך של כ- 4.6 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת ההסכם על ידי המבקשים באי מתן טופס 4 על ידי הרשות המקומית, אי הקמת חברת ניהול ובגין מצבו של הנכס, אובדן הכנסות ואובדן רווחים.

4.         עד למתן פסק הדין על דרך הפשרה- התקיימו בתביעות ההדדיות שני דיונים. בדיון הראשון המליץ בית המשפט לצדדים כי יפסוק על דרך הפשרה, ללא נימוקים, ועל פי סעיף 79א(א) לחוק, על יסוד כל המסמכים שבתיק בית המשפט ולאחר מתן אפשרות להציג טיעון קצר משלים בכתב והגשת ראיות נוספות עד למועד שייקבע. המבקשים הביעו הסכמתם והמשיבה ביקשה שהות להודיע עמדתה, ובשלב מאוחר יותר הודיעה על העדר הסכמה. לפיכך נקבע מועד לשמיעת ראיות והצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים. בישיבה שיועדה לשמיעת ראיות, שב בית המשפט והציע לצדדים להסכים לפסיקה על דרך הפשרה. לאחר הפסקה לצרכי התייעצות, הודיע ב"כ המשיבה על הסכמה לפסיקה בדרך הפשרה במתכונת אשר הוצעה והצדדים אף הסכימו כי פסק הדין ינתן על דרך הפשרה על פי הראיות שכבר הוגשו ועל פי השלמה ראייתית מסוימת נוספת.

בית המשפט בירך על הדרך המוסכמת בה בחרו הצדדים לסיים הסכסוך ביניהם, בדרך שהוצעה על ידו במהלך הדיון, נתן תוקף של החלטה להסכמה והורה על הגשת סיכום טענות קצר.

5.         לפיכך, ובהתאם להסכמת הצדדים, נתן בית המשפט את פסק הדין. בפסק הדין שניתן  ללא צו להוצאות וללא נימוקים, נכתב כי השופט בחן את כתבי הטענות על נספחיהם, התרשם מתצהירי הצדדים, שקל את כל השיקולים הרלבנטיים המשפטיים והעובדתיים, והעריך את הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהם, התחשב בשיקולי צדק, הוגנות וסבירות, כמו גם בעצם מתן ההסכמה לפסיקה בפשרה, ולאחר כל אלה החליט על דחייה של התביעות ההדדיות.

6.         המשיבה ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, הן בנימוק כי פסק הדין לא נומק וכי הנמקה כאמור נדרשה נוכח דחיית התביעה הנגדית שסכומה גבוה, כי דחיית תביעתה במלואה לא היתה סבירה בנסיבות העניין, וכן טענה כי הופעל עליה לחץ בלתי סביר להסכים לפסיקה על דרך הפשרה, וכי בכך טעם להתערבות ערכאת הערעור, להתיר הגשת ראיות נוספות ועוד.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור נוכח הסכמתה המפורשת של המשיבה למתן פסק דין ללא נימוקים.  בית המשפט המחוזי אף הפנה להצהרת המשיבה בהליך הערעור כי בא כוחה הסביר לה את כל האפשרויות בפסיקה על דרך הפשרה, לרבות האפשרות לדחיית שתי התביעות גם יחד. בית המשפט המחוזי הוסיף כי החלק הארי בתביעת המשיבה עמד על  כ- 4 מיליון ש"ח בגין אובדן הכנסות ואובדן רווחים, וכי חזקה על המשיבה כי ידעה היטב בפני אילו סיכונים נמצאת היא בתיתה הסכמתה לפסק דין על דרך הפשרה וחזקה על בית המשפט כי נתן דעתו לכל הנחוץ.

מעבר לנדרש, המשיך והוסיף בית המשפט המחוזי, כי נסיבות המקרה אינן כאלה בהן במסגרת פסק הדין על דרך הפשרה נדחתה לגמרי תביעת המשיבה, שכן עמדה כנגדה תביעה שכנגד שדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי ציין כי לא מצא בסיס למרכיב העיקרי בתביעת המשיבה בגין אובדן הכנסות, וכי משמעות הדבר שכנגד תביעת המבקשים, על הסך של כ- 433,000 ש"ח, עמדה, למעשה, תביעת המשיבה על הסך של 631,667 ש"ח, וכי תחימת גדרי המחלוקת לגבולות אלה, אף היא מהווה טעם לדחיית טענת המשיבה על הצורך בנימוק פסק הדין נוכח הפער בין סכומי התביעות ודחייתן ההדדית.

בקשת המשיבה בערעור להגיש ראיות חדשות בנימוק כי הופעל עליה לחץ בלתי הוגן שהתבטא בדברי השופט ודברי הקלדנית, נדחתה אף היא, תוך שבית המשפט המחוזי העיר כי דומה שטענות אלה מועלות על ידי המשיבה "משום שנכזבה ציפייתה לפסיקה על סכום מסוים לטובתה לאור האמור בתובענה שכנגד ובתצהירים שהוגשו מטעמה", וממילא טענותיה אלה לא הוכחו במישור העובדתי ובהגשת תצהירי המשיבה אין די, וכי מכל מקום, אין ערכאת הערעור הפורום המתאים לשמיעת ראיות בנושאים אלה, וכי היה על המשיבה להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, או להגיש תביעה נפרדת לביטול ההסכם אם קיימת טענה כי נפל פגם בהסכמת המשיבה וניתן להוכיחו על פי דיני הראיות.

7.         לאחר כל אלה הוגשה התביעה שבפני (אשר הוגשה מלכתחילה לבית המשפט בירושלים, אך הועברה בהחלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון לכאן), ולטענת ב"כ המבקשים, כאמור, יש לדחותה על הסף.

עיקרי טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף:

8.         המבקשים טוענים, כי אפילו נכונות עובדות התביעה, אין בהם לבסס עילת הטעיה מחמת שהשופט אינו צד להסכם, ואין בהם לבסס טעות מחמת שהטעות הנטענת מבוססת על הסכם פסול ובלתי מוסרי. המבקשים מתנגדים לטיעון בעילת ביטול מכוח טעות על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים מחמת שמדובר בשינוי חזית, בהעדר טיעון כי המבקשים ידעו או היה עליהם לדעת על הסכמת המשיבה עקב טעות.

            לטענת המבקשים, משטוענת המשיבה כי נתנה הסכמתה לפסיקה על דרך הפשרה לפיה תביעת המבקשים תידחה ותביעתה תתקבל לפחות בחלקה העיקרי, הרי שנתנה הסכמתה בנפש חפצה, ועל כן מנועה היא מלטעון למתן הסכמה תחת לחץ בלתי הוגן באשר טענה זו סותרת טענתה הקודמת.

            המבקשים טוענים, כי העובדה שהמשיבה לא חזרה בה מהסכמתה לאחר הדיון ביום 2/11/09 ואף הגישה סיכומים ומסמכים לבית המשפט לצורך פסיקתו על דרך הפשרה ונוכח האמור בתצהירה ובתצהיר בא כוחה (נספחים ה' ו-ו' לתביעה), לפיהם הסביר לה האחרון כי אחת מהתוצאות האפשריות לפסיקה על דרך הפשרה היא דחייה הדדית של התביעות, נשמט הבסיס לטענתה כי נפל פגם בהסכמתה. 

            המבקשים טוענים אף כי טענת המשיבה היא כי למעשה נתנה הסכמתה להסכם שנועד להונות את המבקשים שלא ידעו על הדברים שהוחלפו בין המשיבה לבין השופט וקלדניתו, וטענה כזו היא בלתי ראויה.